החלטה בתיק ת"א 60323/06

סוגייה הנמנית על משפחת מעשה בית דין היא בריח התיכון של החלטה זו. ביתר דיוק, השאלה הצריכה הכרעה נסבה על משמעות אחד מתנאי השתק הפלוגתא, הוא התנאי הדורש קיומה של הכרעה בפלוגתא נשוא הליך קודם בין בעלי הדין. מה מהותה של הדרישה ל"הכרעה"? האם נדרשת הכרעה "חד משמעית" בפלוגתא?

עיקרי העובדות וההליכים

1.         ביום 18.8.94 נטלו ה"ה יצחק ואילנה לילוף (להלן: הלווים) הלוואה ע"ס 90,000 ש"ח מאת בנק משכן בע"מ (להלן: הבנק). המשיבים ערבו לחיוביהם של הלווים. לטובת הבנק נרשמה משכנתא בלשכת רישום המקרקעין.

2.         משלא קיימו הלווים את התחייבויותיהם כלפי הבנק, נקט הבנק הליכים למימוש המשכנתא, במסגרתם מונתה עו"ד דלית לב לשמש כונסת נכסים לשם מכירת הדירה (להלן: הכונסת). ביום 8.4.99, אישר ראש ההוצל"פ את מכר זכויות הלווים בדירה תמורת 57,000 דולר ארה"ב. לאחר ניכוי הוצאות הכינוס, נותרו בידי הכונסת 212,717 ש"ח. יתרת חובם של הלווים הייתה 163,285 ש"ח, כך שהיו הם זכים לקבל מן הכונסת כ-50,000 ש"ח.

3.         דא עקא, בעקבות טענות של הבנק הבינלאומי הראשון, לפיהן זכאי הוא לחלוק את כספי התמורה יחדיו עם הבנק - ואולי אף להיות קודם לו - הגיעה הכונסת להסכם פשרה עם הבנק הבינלאומי, לפיו קיבל האחרון סך של 109,853 ש"ח מכספי מכר הדירה. טעמה של הפשרה הייתה כי מירב, בנק משכנתאות והשקעות בע"מ (אשר הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ בא בנעליו) הלווה ללווים כספים עוד לפני שהזכויות בדירה  נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, שכן המקרקעין היו בהליכי הסדר ומרשם הזכויות נוהל אצל עמידר. מנגד, נרשם ביום 26.7.87 משכון לטובת בנק מירב על זכויותיהם החוזיות של הלווים. הבנק לא ידע על כך עד מימוש המשכנתא. הסכמת הבנק לחלוק את כספי מכר הדירה עם הבנק הבינלאומי, נועדה למנוע נקיטת הליכי משפט מצד הבנק הבינלאומי, שטען כי זכויותיו קודמות לזכויות הבנק.

4.         עקב חלוקת הכספים בין הבנקים, נותרו הלווים ביתרת חוב כלפי הבנק. הבנק הגיש תובענה לפי סדר דין מקוצר בת"א (ת"א) 127649/01 נגד הערבים בגין יתרת חובה זו, שסכומה היה כ-67,500 ש"ח. תובענה זו (להלן: ההליך הראשון) התבררה בפני כב' השופט כספי. במסגרת ההליך הראשון ניתן ביום 14.6.05 פסק דין לחובת הערבים. ערעור על פסק הדין נדחה מחמת אי הפקדת הערבון (ע"א (ת"א) 2791/05).

5.         בכתב התביעה הנוכחי, טוענים הערבים כי "במסגרת ההגנה (בהליך הראשון. מ' י') טענו התובעים את כל הטענות שפורטו לעיל ויפורטו בהמשך תביעה זו" (סעיף 13 לכתב התביעה). בין יתר הטענות, מצינו ייחוס התרשלות לכונסת, ולמעשה - אף לבנק, כדלקמן: הסכמה לוותר על מחצית התמורה ממכירת הדירה והסכמה כי מחצית זו תועבר לנושה אחר, חרף רישומה של משכנתא (ראשונה ויחידה) לטובת הבנק; הימנעות ממתן דיווח לערבים אודות קיומו של נושה אחר הדורש מחצית מן התמורה; נסיון להעלים מן הערבים את דבר הויתור על מחצית מכספי מכר הדירה לטובת נושה אחר. בשל כל אלה, נגרם לערבים נזק שסכומו כגובה החוב בתיק ההוצל"פ שנפתח נגד הערבים לשם ביצוע פסק הדין בהליך הראשון (כ-165,000 ש"ח) וכן הוצאות כספיות שונות ועגמת נפש. 

6.         אין צריך לומר כי הבנק וכמוהו אף הכונסת (אשר יוצגה בנפרד), כופרים בטענות הערבים. אין מקום להידרש בגדר החלטה זו לפירוט טענות ההגנה, שכן הבנק העלה טענה בדבר קיומו של מעשה בית דין (השתק פלוגתא עקב פסק הדין - הסופי - בהליך הראשון) ועתר לדחיית התובענה על הסף מטעם זה בלבד. לחלופין, טען הבנק כי התובענה נעדרת עילה וכי היא אף קנטרנית וטרדנית, שכן אין הבנק נושא באחריות למעשי או מחדלי הכונסת. האחרונה מהווה זרועו הארוכה של בית המשפט (או: ראש ההוצל"פ) ומעת מינוייה ואילך, חדלו יחסי השליחות בין הכונסת לבין הבנק.

7.         הערבים טענו בתגובתם כי דין הבקשה - על שני ראשיה - להידחות.

ראשית - לא נוצר כל מעשה בית דין. הטעם לכך הוא שבפסק הדין שניתן בהליך הראשון, נאמר במפורש כי "אין לדעתי צורך לקבוע קביעה חד משמעית לגבי מלחמת הזכויות בין הבנק לבנק (הבינלאומי - מ' י') הראשון" (עמ' 4 שורות 15 - 16 לפסק הדין, נספח א' לבקשה). מכאן, שלא הייתה כל הכרעה בסדר הקדימויות בין שני הבנקים וממילא לא הייתה הכרעה בשאלה אם רשאי היה הבנק לחלוק עם הנושה האחר את הכספים שנתקבלו ממכר דירת החייבים. הערבים טענו כי לא די בכך שניתנה להם הזדמנות להעלות את טענותיהם בהליך הראשון, אלא שזכותם היא כי תינתן הכרעה בטענותיהם. "כל זמן שלא נקבעה קביעה חד-משמעית ומכריעה בטענותיהם הרי שלא היה מעשה בית-דין" (סעיף 6 סיפא לתגובה לבקשה).

שנית - בפסק הדין בהליך הראשון נקבע כי אין חולק שפעולות הכונסת נחזות כפעולת הבנק. על כן, מושתק הבנק מהעלאת טיעון סותר.

הפלוגתאות וההכרעה

8.         שניים הם הנושאים הצריכים הכרעה, כאשר למעשה די בהכרעה באחד מהם, שכן קבלת אחת מטענות הבנק תביא לסילוק התובענה (כלפיו) על הסף:

(א)                   האם יצר פסק הדין בהליך הראשון מעשה בית דין, אם לאו;

(ב)                   האם דין התובענה להימחק על הסף מחמת העדר עילה (או מחמת קנטרנותה).

9.         לאחר העיון בטענות הצדדים ושמיעת טיעוניהם בעל פה בישיבת 6.3.07, באתי לכלל מסקנה שיש מקום לדחיית התובענה מחמת מעשה בית דין. לעומת זאת, אין מקום למחיקת התובענה על הסף מחמת העדר עילה. להלן, אפרט את עיקר טעמיי.

השתק פלוגתא: המתווה הנורמטיבי

10.    השתק הפלוגתא הוא בן למשפחת התורה הידועה כתורת מעשה בית דין. תורה זו, הנדמית להיות תורת דיונית-טכנית (אך למעשה אינה כזו כל עיקר), מורה כי אינטרס הכלל הוא בהבאת קץ להתדיינויות משפטיות ככל שאלה חוזרות ונשנות בין אותם צדדים (או קרוביהם המשפטיים) המבוססת על עילה זהה או באותן סוגיות עובדתיות אשר נדונו והוכרעו, ובלבד שניתנה לבעלי הדין שעת כושר לשטוח את טיעוניהם בפני בית המשפט (ראו לאחרונה רע"א 1984/05 כוכבי נ' עדני , ניתן ביום 26.3.07. פורסם באתר נבו; רע"א 7675/06 נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ , ניתן ביום  10.4.07. פורסם באתר נבו). עניינינו הוא בהשתק הפלוגתא, קרי במניעת העלאתן החוזרת ונשנית של טענות שנדונו והוכרעו. השתק זה, שפרטי הדין לגביו יובאו להלן, רחב הרבה יותר מהשתק העילה (ראו למשל רע"א 1958/06 סויסה נ' חברת צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ (ניתן ביום 20.10.06. פורסם באתר נבו), בו נקבעה נוקשותו של השתק הפלוגתא, מחד, וגמישותן של השתק עילה, ככל שמדובר בפסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות).

11.    ההלכה המנחה בסוגייתנו נקבעה בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני , פ"ד כב (2) 561, 584 (1968), בזו הלשון:

"אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות".

        ההלכה הפסוקה קבעה ארבעה תנאים (מצטברים) לשם תחולת השתק הפלוגתא: